רבים מאיתנו גדלו על הסיפור "העץ הנדיב" (ש. סילברסטיין). סיפור שנחווה כמחנך לאהבה עד אין קץ.

העץ נותן ונותן: תפוחים, ענפים, גזע.

הוא אף פעם לא עוצר לשאול: "רגע, ומה איתי?".

ובסוף הוא נשאר גדם. עייף. מרוקן. ועדיין- 'שמח' שמישהו נשען עליו.

כסיפור ילדים זה מרגש.
כמודל לחיים – זה כבר סיפור על ריצוי.

מהי עמדה מרצה?

עמדה מרצה היא לא להיות אדם 'טוב' או 'נדיב'. זו עמדה נפשית שבה שמירה על הקשר, השקט או שביעות הרצון של האחר נעשית על חשבון הצרכים, הגבולות והאמת הפנימית שלי.

אנשים בעמדה מרצה נוטים להסכים גם כשלא מתאים להם. להתנצל על עצם הצורך. לדחות ולבטל את עצמם שוב ושוב. להימנע מעימות בכל מחיר. להרגיש אחריות מוגזמת לרגשות של אחרים.

לא כי הם חלשים. אלא כי הם למדו, עמוק מאוד, שקשר = ויתור.

מאיפה זה מגיע?

ברוב המקרים, ריצוי הוא אסטרטגיית הישרדות רגשית, ולא תכונת אופי.

לעיתים הוא מתפתח בילדות שבה אהבה הייתה מותנית: "תהיי ילדה טובה", "אל תכביד", "אל תכעיסי". בקשרים מוקדמים שבהם ביטוי של צורך הוביל לדחייה, לביקורת או להתרחקות וניכור. בתוך מסרים תרבותיים וחברתיים שמקדשים הרמוניה, שקט ולהיות 'בסדר'. וזה נחווה ונצרב חזק יותר בקרב אנשים רגישים במיוחד, בעלי יכולת אמפתית גבוהה, כאלה שקולטים מהר מאוד מצבי רוח ומגיבים בהתאם.

הנפש לומדת: אם אני מתאימה את עצמי – אני נשארת בקשר. אם אני מביאה את עצמי – זה מסוכן.

אבל לעמדה המרצה יש יתרונות, וחשוב להיות במגע איתם. היא באמת משרתת אותנו.

לפני שמנסים 'להפסיק לרצות', חשוב להבין: הריצוי עובד. לפחות בטווח הקצר.

הוא משרת תחושת שייכות, מפחית חרדה וקונפליקט, מאפשר תחושת שליטה רגעית (אם כולם רגועים אני בטוח.ה), מעניק תחושת ערך (אני שווה כי אני נותן.ת).

זו הסיבה שאנשים מרצים לא 'סתם' בוחרים להתנהג כך. זה מנגנון חכם, שבהחלט מגן ברגע הספיציפי.

ויחד עם זאת, יש לכך מחיר.

כנראה זה החלק שפחות מדברים עליו, או לכל הפחות זה שפחות נלקח בחשבון מתוך העמדה המרצה, אבל הגוף והנפש מדברים אותו היטב.

המחירים הנפוצים: שחיקה, עייפות רגשית, תחושת ריקנות. כעס מצטבר שמתפרץ במקומות לא צפויים. ירידה בכבוד העצמי: ויתור חוזר על עצמי פוגע בתחושת הערך והמסוגלות. קשרים לא מאוזנים, שבהם צד אחד נותן והאחר מתרגל לקבל (וכבר לא מעריך ואולי לא שם לב לגודל ההקרבה). עליה בחרדה, דכדוך ולעיתים דיכאון. ולא פחות חשוב, ניתוק מהשאלה הפשוטה והקריטית: "מה אני רוצה? מה מתאים לי?".

כמו העץ הנדיב – יש נתינה, אבל אין הדדיות.
ויותר מזה: אין בחירה.

אז מה האלטרנטיבה?

הגישה הדיאלקטית התנהגותית (DBT) לא מבקשת מאנשים מרצים להיות פחות 'טובים'. היא מלמדת איך להיות טובים – בלי להיעלם. בלי לוותר על העצמי. ועם פוטנציאל לבנות מערכות יחסים מיטיבות ובריאות לאורך זמן.

הליבה של DBT היא חשיבה דיאלקטית:

אני יכול.ה להיות אכפתי.ת וגם להציב גבול.
אני יכול.ה לרצות קשר וגם לכבד את עצמי.

איך היא עושה את זה בפועל?

1. מיינדפולנס

פיתוח שריר הקשיבות מאפשר לזהות בזמן אמת:

מה הטריגר? מה האיום? מה הדחף האוטומטי?

וברגע שיש מודעות – נפתחת אפשרות לבחירה.

2.  להבין את שרשרת האירועים

DBT עוזרת לפרק:
אירוע >>> מחשבה ("אם אגיד 'לא' הוא יכעס") >>> רגש לא נעים >>> ריצוי >>> הקלה רגעית >>> מחיר ארוך טווח.
כשהמחיר נהיה ברור – מתאפשר שינוי.

3.  ללמוד שפה חדשה לקשר

DBT מלמדת מגוון מיומנויות בינאישיות שמאפשרות לבקש, לסרב לבקשה, להציב גבול, לשמור על הקשר, ובעיקר לשמור על כבוד עצמי,

לא דרך מאבק, אלא דרך בהירות, תיקוף ואסרטיביות.

4. תרגול הדרגתי ובטוח של אי נוחות

להסכים להיות לרגע בעמדה לא נוחה, לא 'מושלמת', לא מרצה – ולגלות שהקשר לא בהכרח קרס.
זה תרגול רגשי עמוק, לא רק טכניקה.

סוף אחר ל"עץ הנדיב"

בעולם בריא, עץ לא צריך לכרות את עצמו כדי להיות אהוב.
הוא נותן פירות – לא איברים.
והוא נשאר עומד ויציב.

נדיבות אמיתית לא נמדדת בכמה ויתרת על עצמך,
אלא בכמה פעלת מתוך חופש בחירה.

קשרים ארוכי טווח ובריאים לא נבנים על ריצוי,

וגם לא דרך משחקי אגו, שהם כנראה צדו השני של המתרס,

אלא על גמישות, הדדיות ואומץ להיות בנוכחות אותנטית, פתוחה וכנה.

להצטרפות ישירה לערוץ הוואטסאפ לחצו כאן.

הכותבת: אסתי ברוקמן, פסיכולוגית קלינית מומחית