גיל ההתבגרות מציב את ההורים במקום שבו שני ניגודים מתקיימים בו זמנית: מצד אחד, האחריות ההורית – הרצון לכוון, להגן ולוודא שהמתבגר שלנו לא עושה טעויות שיהיו הרות גורל. ומצד שני, חוסר האונים – הידיעה שאין לנו באמת שליטה על הבחירות, ההתנהגויות או המסלול שהילד שלנו יבחר. ואלו שאלות שמהדהדות בכל הורה: האם אני מגזים.ה? או אולי בכלל מפספס.ת? מתי התנהגות היא "של גיל ההתבגרות", ומתי זו נורת אזהרה שאסור להתעלם ממנה?

הנוירופסיכולוגיה של ההתבגרות – סערה טבעית או סכנה?
כדי להבין את המתח הזה טוב יותר, חשוב לזכור שמוח של מתבגרים עדיין בתהליך התפתחות. הקורטקס הפרה פרונטלי – אותו אזור שאחראי על שליטה בדחפים, שיקול דעת והערכת סיכונים – מבשיל רק לקראת אמצע שנות ה-20. לעומת זאת, המערכת הלימבית – אותה מערכת שאחראית על עיבוד רגשות – פעילה בעוצמה מלאה. ואיך זה בא לידי ביטוי בפועל? אימפולסיביות בשיאה, קיצוניות רגשית, חיפוש אחר ריגושים ולעיתים גם חוסר יכולת לראות את התמונה המורכבת והרחבה. לכן, התנהגויות שעלולות להיראות כהרסניות – כמו התפרצויות זעם, הסתגרות או התנהגות מסוכנת – עשויות להיות חלק מתהליך ההתפתחות הטבעי. אבל איך יודעים מתי מדובר בגבול שמצריך התערבות?

המתח הדיאלקטי: בין נרמול יתר לקטסטרופליזציה
ב-DBT אנחנו לומדים להחזיק ניגודים, וכאן בדיוק טמון הקושי. כהורים, אנחנו נוטים לנוע בין שני קטבים:

נרמול יתר – "זה רק גיל ההתבגרות, זה יעבור". גישה זו מסייעת להרגיע חרדה הורית, אבל עלולה לגרום לנו לפספס מצוקה אמיתית.

פרשנות קטסטרופלית – "משהו לא בסדר, חייבים לפעול ועכשיו!". כאן אנחנו מסתכנים ביצירת דרמות מיותרות, או בהתערבות שפוגעת בעצמאות של הילד.

היכולת לאזן בין השניים היא לא פשוטה בכלל, בטח אם אנו הורים לבני ובנות נוער רגישים. חשוב להכיר בכך שלמתבגרים יש סערות רגשיות זה נורמלי, וגם לא פחות חשוב – לדעת מתי הסערה הופכת לסופה מסוכנת.

אז איך אפשר להתמודד? עקרונות DBT להורים
לתת תוקף בלי להסכים לכל התנהגות – לא כל סערה רגשית דורשת תיקון מיידי או הרגעה. חשוב לשדר לילד שאנחנו מבינים שקשה לו ושזה טבעי והגיוני להרגיש כפי שמרגיש, לפני שממהרים לתת פתרונות. זה עוזר לו להרגיש שהוא לא לבד, בלי למסמס את הגבולות.

להתמקד במה שעובד כאן ועכשיו – במקום לשאול "איך אני מונע.ת את ההידרדרות הבאה?", לנסות לשאול "מה יעזור לו עכשיו?". הזמנה להיות קשובים להווה, לכאן ועכשיו, יכולה לעזור להפחית תגובתיות רגשית של ההורה וליצור מרחב יעיל לשיקול דעת.

לשים לב לדפוסים ולא לאירועים נקודתיים – יום אחד של הסתגרות זה נורמלי. כמה שבועות של הימנעות מחברים/ממסגרת, ירידה קיצונית במצב הרוח ושינויים בהרגלי שינה – כאן נדרשת התערבות.

להחזיק את המתח ולנוע בתוכו
הורות למתבגרות ולמתבגרים זה מסע שנצטרך ללמוד בו כיצד לשחרר שליטה, אבל גם להישאר נוכחים. לראות אותם נאבקים – ולהצליח לשאת את הכאב שבאי היכולת להציל אותם מכל קושי. המפתח יהיה באיזון בין שני הקטבים: להיות ערניים, אבל לא דרמטיים. להציב גבולות, אבל לא להיות נוקשים. לתת עצמאות, בלי להיעלם. או במילים אחרות – דיאלקטיקה.

אם יש לכך מתבגר.ת בבית, אולי זה הזמן לעצור רגע ולשאול את עצמך: האם אני מגיב.נ מהחרדה שלי, או מתוך שיקול דעת? האם אני רואה את התמונה הרחבה, או מתמקד.ת באירוע רגעי? לפעמים, עצם המודעות הזו יכולה להיות שינוי משמעותי.

הכותבת: אסתי ברוקמן, פסיכולוגית קלינית מומחית