ורדינון אליעזר 3, פתח תקווה - בקרבת הרכבת הקלה
054-229-6268
בריונות ברשת, חרמות, תכנים קשים – והכל מגיע אל הילד מבלי שיצא מהבית. הפחד ההורי מובן. הרצון להגן, כמעט אינסטינקטיבי. ובכל זאת, משהו בגישה הרווחת – של חסימות, סינונים ואיסורים – כבר לא מצליח לספק את תחושת הביטחון שאנחנו מחפשים.
אז מה אפשר לעשות?
חרדה ודיכאון הם מהמכשולים הנפשיים הנפוצים והכואבים ביותר בעולם המודרני. הם יכולים להשפיע על התפקוד היומיומי, על מערכות היחסים ועל תחושת הערך העצמי. לעיתים התחושות מציפות כל כך – פחד, ייאוש, עייפות רגשית – עד שהאדם מרגיש שהוא מאבד שליטה על חייו.
טיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT) מציע שילוב עוצמתי של קבלה עמוקה של המציאות עם כלים לשינוי אקטיבי. מדובר בגישה מבוססת ראיות שמספקת לא רק הבנה, אלא גם פעולה – עם תוצאות מוכחות בשטח.
האם הרגשתם פעם שהרגשות שלכם "מנהלים" אתכם? לדוגמה, כשרגע אחד אתם שלווים וברגע הבא כעס עז מציף אתכם – ואז באות חרטות. ויסות רגשי הוא היכולת לווסת את העוצמה והתגובה הרגשית שלנו בצורה בריאה ומבוקרת. החדשות הטובות הן שניתן לשפר את יכולות הוויסות הרגשי בעזרת למידה ותרגול של מיומנויות מתאימות.
המעבר החד מתקופת מלחמה לשגרה דומה לצלילה מעולם של דריכות מתמדת, אזעקות, חרדה ומתחים – אל שקט לכאורה. מאפס למאה. זה מעבר מטלטל, שבו הגוף והנפש נדרשים להתאקלם מחדש במהירות בלתי אפשרית. מדובר בתהליך דיאלקטי מורכב: מצד אחד – קבלה רדיקלית של המצב הפיזיולוגי והנפשי, ומצד שני – שינוי פעיל באמצעות מיומנויות מעשיות. הגישה הדיאלקטית-התנהגותית (DBT) מציעה כלים יישומיים להתמודדות עם אתגר זה.
קונפליקטים במערכות יחסים הם כמו גלים באוקיינוס – בלתי נמנעים. אך היכולת לנווט ביניהם קובעת אם נגיע לחוף מבטחים או נסחף לסערה. טיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT) שפותח במקור עבור אנשים עם קשיי ויסות רגשי, הפך בשנים האחרונות לכלי פרקטי ויעיל עבור כל אדם שרוצה לשפר את התקשורת הבינאישית שלו.
אז איך אפשר לעשות את זה אחרת?
יש רגעים שהרגש מציף. לפעמים הוא שם ברקע לאורך זמן, מעיק ומצל ומתיש, ולפעמים הוא סוער ובלתי נשלט. וזה יכול לגרום למערכות יחסים להיות כמו 'שדה מוקשים', רגע אחד של מילה לא מדויקת ולאחריה פיצוץ, או לכך שהמוח לא מפסיק לייצר מחשבות חזרתיות, מלחיצות וקטסטרופליות. ולפעמים פשוט קשה להיות- עם עצמנו, עם אחרים, עם מה שהחיים מזמנים.
אבל מה אם היה אפשר ללמוד להתמודד אחרת?
הרבה מאוד אנשים מזהים את זה אצל עצמם:
הם לא מצליחים 'פשוט' לבחור, 'פשוט' לסרב, 'פשוט' להגיד את מה שנכון להם – בלי שזה מלווה בהסברים, בתירוצים, בסיפור רקע. ולכן, כל "לא" מלווה בהתנצלות. כל גבול מלווה בנימוק מפורט. וכל בחירה אישית מרגישה כמו משהו שצריך להכשיר או לרכך.
זה לא מקרי וזו לא חולשה. זה דפוס נפוץ, שנולד לעיתים מתוך ניסיון עמוק לקבל מקום.
גיל ההתבגרות מציב את ההורים במקום שבו שני ניגודים מתקיימים בו זמנית: מצד אחד, האחריות ההורית – הרצון לכוון, להגן ולוודא שהמתבגר שלנו לא עושה טעויות שיהיו הרות גורל. ומצד שני, חוסר האונים – הידיעה שאין לנו באמת שליטה על הבחירות, ההתנהגויות או המסלול שהילד שלנו יבחר. ואלו שאלות שמהדהדות בכל הורה: האם אני מגזים.ה? או אולי בכלל מפספס.ת? מתי התנהגות היא "של גיל ההתבגרות", ומתי זו נורת אזהרה שאסור להתעלם ממנה?
אמרו עליה שהיא משוגעת, חריגה, בלתי ניתנת לטיפול. בגיל 17, מרשה לינהאן אושפזה במחלקות פסיכיאטריות סגורות, שקועה בדיכאון עמוק ובאובדנות קשה. הממסד הרפואי של אותם ימים סימן אותה כמקרה אבוד. אבל כנגד לכל הסיכויים, היא יצאה משם. לא רק כדי להבריא, אלא כדי לשנות מהיסוד את הדרך שבה העולם מבין ומטפל במצוקה נפשית קשה.
כשאנחנו חושבים על טיפול פסיכולוגי, לרוב עולים לנו דימויים של חקירה רגשית באמצעות שיחות עומק. אבל יש גישה אחת, שמצליחה לחולל שינוי דרמטי דווקא באמצעות שילוב יוצא דופן בין פרקטיקה מובנית ובין גמישות וחמלה.
במאמר הזה, אסקור מה הופך את DBT (Dialectical Behavior Therapy) לכלי רב-עוצמה לטיפול במגוון רחב של אתגרים נפשיים, ואיך הוא מצליח לגעת במציאות היומיומית של המטופלים.
