להיות מסוגל/ת להביע את הרגש זה קריטי כשאין דרך יעילה להפסיק את הרגש מיד. אם את/ה מאוד מתוסכל/ת, בלחץ או חווה רגש אחר מאוד מכאיב, האם את/ה יכול/ה למצוא את עצמך שותה אלכוהול כדי להרגיש טוב יותר? פונה לסמים? מתחיל/ה לאכול כדי להרגיש טוב יותר, להסיח את עצמך, לצעוק על מישהו אחר, להתחיל לנהוג על הכביש מהר?
יש הרבה התנהגויות שאנשים עושים כדי לא לבטא רגשות. הבעיה: זה לא גורם להם להיפתר מהרגש (לפעמים רק לטווח הקצר), ודבר נוסף ומשמעותי- בטווח הארוך, זה מסבך להם את החיים.
כדי לבנות חיים ששווה לחיות, היכולת לדעת לבטא רגש היא בעלת חשיבות מכרעת.
האלטרנטיבה היא להימנע וזה כמעט תמיד גורם למצב להיות גרוע יותר. ננסה להזכיר לעצמנו שאם יש רגשות מאוד כואבים, לא חייבים לפעול מתוכם. אנחנו לא הרגשות שלנו, זה רק מצב שאנו חווים. והרגש היה יעבור. אוכל להגיד לעצמי: "זה לא איך שארגיש תמיד, מתישהו ארגיש אחרת, עוד שבוע, עוד חודשיים". תלוי ברגש.
אני מזמינה אתכם לבחון את הדברים הללו:
עצב ואבל אלו דוגמאות לרגשות שהרבה אנשים מנסים להימנע מהם.
ואפשר להבין את זה. אלו רגשות שמאוד קשה לשאת אותם. אנשים לעיתים חשים שיש להם כל כך הרבה אכזבות, שלא יוכלו להתמודד עם המצב הנוכחי ("אהבתי מאוד מישהו והוא פתאום מת. מה אני יכול/ה לעשות עם זה עכשיו? איך אוכל להמשיך?").
אבולוציונית, יש לרגשות אלו תפקיד חשוב: הם עולים כאשר מאבדים משהו משמעותי – מישהו מת, מאבדים מישהו חשוב, כמו בן/בת זוג או אהוב, חבר טוב או שמאבדים עבודה.
אם נתעלם ממה שאבד, לא נוכל לזוז מהמקום הזה. אנשים שלא מתאבלים זה חוזר אליהם כמו בומרנג, ואז יש מופע של הפרעת אבל לא מסתגל.
כשרגשות אלו עולים, יש להם תפקיד חשוב- הם דוחפים אותנו לעבר פעולה: להתבודד, להתכנס, לתפוס מרחק שיאפשר לעבד את שקרה. עכשיו צריך לבנות חיים אחרים לגמרי. לעשות "חישוב מסלול מחדש".
התגובה הראשונה והטבעית היא לצרוח להרבה זמן. ואז לסגור את הדלת ולומר לעצמי: צריך להתאבל, זה טבעי. חשוב להתאבל. ניתן להיעזר במיומנויות הסחת דעת לפעמים, לדבר עם אנשים בשבעה על דברים אחרים, ואז בחזרה לחדר, שוב להתאבל. התהליך של לתת לעצמי להתאכזב או להתאבל הוא קריטי, כי זה בסוף התהליך ימצה את עצמו, יסתיים והרגש יחזור למצב הבסיסי.
מי שלא יסכים להתאבל, עלול להתאבל בכל המשך חייו.
הכותבת: אסתי ברוקמן, פסיכולוגית קלינית מומחית
