גיל ההתבגרות מציב את ההורים במקום שבו שני ניגודים מתקיימים בו זמנית: מצד אחד, האחריות ההורית – הרצון לכוון, להגן ולוודא שהמתבגר שלנו לא עושה טעויות שיהיו הרות גורל. ומצד שני, חוסר האונים – הידיעה שאין לנו באמת שליטה על הבחירות, ההתנהגויות או המסלול שהילד שלנו יבחר. ואלו שאלות שמהדהדות בכל הורה: האם אני מגזים.ה? או אולי בכלל מפספס.ת? מתי התנהגות היא "של גיל ההתבגרות", ומתי זו נורת אזהרה שאסור להתעלם ממנה?

אמרו עליה שהיא משוגעת, חריגה, בלתי ניתנת לטיפול. בגיל 17, מרשה לינהאן אושפזה במחלקות פסיכיאטריות סגורות, שקועה בדיכאון עמוק ובאובדנות קשה. הממסד הרפואי של אותם ימים סימן אותה כמקרה אבוד. אבל כנגד לכל הסיכויים, היא יצאה משם. לא רק כדי להבריא, אלא כדי לשנות מהיסוד את הדרך שבה העולם מבין ומטפל במצוקה נפשית קשה.