גיל ההתבגרות מציב את ההורים במקום שבו שני ניגודים מתקיימים בו זמנית: מצד אחד, האחריות ההורית – הרצון לכוון, להגן ולוודא שהמתבגר שלנו לא עושה טעויות שיהיו הרות גורל. ומצד שני, חוסר האונים – הידיעה שאין לנו באמת שליטה על הבחירות, ההתנהגויות או המסלול שהילד שלנו יבחר. ואלו שאלות שמהדהדות בכל הורה: האם אני מגזים.ה? או אולי בכלל מפספס.ת? מתי התנהגות היא "של גיל ההתבגרות", ומתי זו נורת אזהרה שאסור להתעלם ממנה?